בג"ץ 56983-09-24: סמכות בתי דין רבניים בהליכי גירושים בינלאומיים

בפסק דין שניתן ביום 28 באוקטובר 2025, בחר בית המשפט העליון (השופטים עופר גרוסקופף  יחיאל כשר ורות רונן) לדחות עתירה למתן צו על תנאי שהוגשה כנגד החלטה של בית הדין הרבני הגדול. בהחלטתו, קבע בית המשפט כלל משפטי חשוב בנוגע לאופן שבו ניתן להמציא כתבי תביעה בהליכי גירושים כאשר הנתבע מתגורר מחוץ לגבולות המדינה.

פסק הדין משקף מתח משפטי עמוק בין שתי ערכויות: מצד אחד, הצורך בהגנה על זכויות נשים יהודיות שנמצאות במצב משפטי קשה; ומצד שני, עקרונות בסיסיים של צדק פרוצדורלי וסמכות שיפוטית בינלאומית.

הבסיס החוקי: מסגרת הסמכות של בתי דין רבניים

בתי דין רבניים בישראל פועלים תחת מסגרת חוקית ספציפית. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) מ-1953 המעניק להם סמכות לדון בעניינים הקשורים לנישואים וגירושים של יהודים.

בעיקרו של דבר, הסעיף הרלוונטי (4ב1(א)) לחוק מאפשר לאישה יהודייה להגיש תביעה לגט כנגד בעלה, בתנאים מסוימים. התנאים הללו מתקיימים כאשר הנישואים בוצעו על פי דין תורה, האישה לא קיבלה גט בחו"ל, וקיים אחד מכמה מצבים: אין בית דין מתאים במקום מגוריהם; הבעל סירב להופיע לדיון; או בית דין כבר הורה על מתן גט אך הבעל מסרב לציית.

עם זאת, סעיף נוסף (4ב1(ג)) מטיל דרישות נוספות לפני שבית דין יכול להתחיל בדיון. אחת הדרישות החשובות ביותר היא שכתב התביעה יומצא לנתבע בישראל, או שהנתבע יהיה בישראל בעת הגשת התביעה, ובלבד שהמצאה תיעשה כדין.

תיאור המקרה: זוג יהודים בחו"ל וקשיים בקבלת גט

המקרה עוסק בזוג אמריקאי שנישא בקליפורניה בשנת 2007 לפי דין תורה. הם הקימו משפחה עם חמישה ילדים. כמו בהרבה נישואים, הקשר התדרדר, והאישה החליטה בשנת 2019 לפתוח הליך גירושין.

האישה פנתה לבית דין פרטי בקליפורניה וגם להליכים משפטיים בבית משפט המדינה. הבעל, עם זאת, התנהג בדרך שהעלתה שאלות משפטיות חשובות: הוא סירב להופיע בדיונים במשך שנה וחצי. בסוף, בית הדין בקליפורניה הודיע שאינו יכול להמשיך בהליך ללא שיתוף פעולה מהבעל.

זה היה הנקודה בה האישה החליטה על צעד אסטרטגי. היא זכרה שלבעלה יש קשר לישראל – הוא אזרח ישראלי. בשנת 2022 היא הגישה תביעה לבית דין רבני בתל אביב.

הטענות: שני נקודות מבט מנוגדות

הבעל התנגד בתוקף לסמכות של בית הדין בתל אביב. טענתו הייתה פשוטה אך חזקה: בית דין בישראל אינו יכול לדון בעניינו משום שהוא לא בישראל, וכתב התביעה לא הומצא לו כראוי. הוא טען שהמצאה לעורך הדין שלו אינה מהווה המצאה תקפה לעותר עצמו.

בנוסף, הבעל טען שעורך הדינו קיבל ייפוי כוח מוגבל בלבד – רק לצורך סגירת התיק בבית הדין. לדבריו, זה לא מעניק לעורך הדין סמכות לקבל כתבי תביעה בשמו.

האישה טענה מנגד שההמצאה לעורך הדין של הבעל היתה תקפה לחלוטין. היא הצביעה על כך שייפוי הכוח שניתן לעורך הדין היה רחב ולא מוגבל, ולכן הוא יכול לקבל כתבים בשם הבעל. היא גם טענה שהבעל משתמש בטענות טכניות כדי להימנע מלתת גט.

החלטת בית הדין הרבני הגדול

בית הדין הרבני הגדול קיבל בחלקו את טענת הבעל בהתחלה. הוא הודה שבמבט ראשוני, ההמצאה בקליפורניה לא עמדה בדרישות החוק. אולם, בית הדין הגדול לא עצר שם.

בית הדין הגדול קבע שיש דרך נוספת להמציא כתב תביעה: דרך עורך דין של הנתבע בישראל. בית הדין הגדול אמר שאם ייפוי הכוח רחב, אז המצאה לעורך הדין נחשבת כהמצאה תקפה לנתבע עצמו.

בהתאם לכך, בית הדין הגדול אישר שהאישה יכולה להמציא את כתב התביעה לעורך הדין של הבעל בישראל (דבר שהיא עשתה בפועל ביולי 2024), וזה מספיק כדי לתת לבית הדין בתל אביב סמכות לדון בעניין.

מה קבע לבסוף בית המשפט העליון?

בית המשפט העליון קיבל את הנימוק של בית הדין הרבני הגדול, אך הוא הלך צעד אחד קדימה בהסברו. בית המשפט הסביר שהמצאה לעורך דין של נתבע היא דבר מקובל בדין אזרחי כללי. כאשר נתבע מינה עורך דין לייצגו, הנתבע יוצר מה שנקרא "נוכחות קונסטרוקטיבית" בישראל – כלומר, הוא קיים בישראל דרך נציגו המשפטי.

בית המשפט הסביר שעיקרון זה חל גם על הליכי גירושים בבתי דין רבניים. אם נתבע מינה עורך דין עם סמכויות רחבות, אפשר להמציא לו כתב תביעה בישראל, גם אם הנתבע עצמו חי בחו"ל.

התנאי החשוב: מה זה "סמכויות רחבות"?

בית המשפט העליון הבהיר נקודה חשובה: אם נתבע רוצה להגביל את סמכויות עורך הדינו, הוא צריך לעשות זאת בצורה ברורה מאוד. ההגבלה צריכה להיות "מפורשת וברורה" בייפוי הכוח.

בתיק הנדון, ייפוי הכוח של הבעל היה כללי מאוד. הוא אמר שעורך הדין יכול לעשות כמעט הכל בשמו – לקבל מסמכים, לחתום על הסכמים, וכו'. לא היתה שום הגבלה ברורה שאומרת "עורך הדין לא יכול לקבל כתבי תביעה".

לכן, בית המשפט העליון  קבע שההמצאה היתה תקפה.

הרציונל העמוק: הגנה על נשים עגונות בעמדה חלשה

בית המשפט העליון הסביר מדוע הוא קבע את הכלל הזה. הוא אמר שזה קשור לבעיה עמוקה בעולם היהודי: נשים שנישאו לפי דין תורה ובעליהן מסרבים לתת להן גט.

בתי דין בחו"ל יכולים, מבחינה דתית, להורות על גירושין. אבל להם אין כוח אמיתי. הם לא יכולים לכפות על בעל שלא רוצה לציית. זה שונה מבתי דין בישראל, שיש להם סמכויות אכיפה רחבות. אם אישה לא תוכל לפנות לבית דין בישראל, היא תישאר בעמדה משפטית ללא פתרון. היא לא תוכל להתחתן שוב, ולא תוכל להמשיך בחייה. זה המצב של עגונה.

בית המשפט העליון כתב בפסק דינו שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעזור לנשים אלה. לכן, בתי דין בישראל צריכים להיות מסוגלים לדון בהליכים כאלה, גם כאשר הבעל חי בחו"ל.

ההשלכות המעשיות

אם אתה נתבע בהליך גירושים ויש לך עורך דין בישראל, חשוב להבין שייפוי כוח רחב עלול להיחשב כמעניק לעורך הדין סמכות לקבל כתבי תביעה. אם אתם לא רוצה זאת, עליך לציין זאת בצורה ברורה מאוד בייפוי הכוח עליו את חותם.

גם עורכי דין צריכים להיות זהירים בנוסח ייפויי הכוח שהם מקבלים. אם הלקוח מעוניין להגביל את הסמכויות, יש לבקש ממנו לציין זאת בצורה מפורשת וברורה.

תובעים בהליכי גירושים יכולים כעת להמציא כתבי תביעה לעורכי דין של נתבעים המתגוררים בחו"ל, בתנאי שייפוי הכוח אינו מוגבל בצורה ברורה. זה מרחיב משמעותית את יכולתם של בתי דין רבניים בישראל לדון בהליכים בינלאומיים.

סיכום

פסק הדין של בית המשפט העליון משקף מאמץ להשיג איזון בין שתי ערכויות חשובות: הגנה על זכויות נשים, מצד אחד, ועקרונות של צדק פרוצדורלי, מצד שני.

בשורה התחתונה ניתן להמציא כתב תביעה לעורך דין של נתבע בישראל, גם אם הנתבע עצמו חי בחו"ל, בתנאי שייפוי הכוח אינו מוגבל בצורה מפורשת וברורה.

זה אומר שנשים יהודיות שנמצאות במצב קשה בו הן נישאו בחו"ל ובעליהן מסרבים לתת להן גט, יש כלים משפטיים ודרך לפעול. הן יכולות לפנות לבית דין רבני בישראל, גם אם הבעל חי בחו"ל. בתי הדין הרבניים בישראל יכולים לכפות על הבעל ליתן גט, משום שיש להם סמכויות אכיפה הקבועות בחוק.

מקור: בג"ץ 56983-09-24, בית המשפט העליון, פסה"ד ניתן ביום 28 באוקטובר 2025.