האישה תבעה כתובה בסך 260 אלף שקלים – בית הדין ברחובות פסק מחצית הסכום. מה היו השיקולים?

בית הדין הרבני האזורי רחובות | פסק דין מיום 25 ביוני 2025 | הדיינים: הרב יהודה שחור (אב"ד), הרב יאיר לרנר, הרב ירון נבון

המקרה: נישואים שניים שהתפרקו

זוג בנישואים שניים, שנישאו בשנת 2016 והתגרשו בשנת 2022, עמד בפני בית הדין הרבני עם סכסוך על סכום הכתובה. לאיש ילד קטין מנישואיו הראשונים, ולאישה אין ילדים מנישואיה הקודמים. טרם הנישואין חתמו הצדדים על הסכם ממון.

התביעה: 260 אלף שקלים

האישה דרשה את מלוא כתובתה ותוספת כתובתה בסך 260,000 ש"ח. לטענתה, הבעל גירש אותה מביתם בעורמה: כשהלכה להוריה בימים הנוראים, הוא ארז את כל חפציה בשקיות זבל והניח אותם בחדר המדרגות, והחליף את מנעול הבית. "אישה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה", טענה האישה, ולפיכך היא זכאית למלוא סכומי הכתובה.

הטענה הנגדית: "הגירושין יצאו ממנה"

הבעל הכחיש בתוקף. לדבריו, האישה הביאה לחורבן חיי הנישואים, והגירושין יצאו ממנה. היא הודיעה לו מספר פעמים על רצונה להתגרש, עזבה את הבית וסירבה לחזור. הוא טען שהאישה התקשתה לקבל את בנו, השתמשה בו כ"קלף" כדי להתנקם בו, והעליבה אותו בדברים קשים. "עשיתי מאמצים רבים לשלום בית", טען הבעל, "אך האישה סירבה וציבתה תנאי בלתי אפשרי: שבני יעזוב את הבית".

בית הדין: "לא אתם אשמים"

בדיוני בית הדין התברר סיפור שונה לגמרי. בעומק הסכסוך לא היה קונפליקט בין בני הזוג עצמם, אלא מציאות אובייקטיבית שלא הצליחו להתמודד עמה: נוכחות הילד בבית המשותף.

בית הדין מצא שעוצמת המריבות, הקטטות, הקללות, ומאוחר יותר גל האלימות הפיזית, נבעו מאווירת מתח ולחץ תמידי ששררה בבית. מתח זה נגרם בעיקרו מעצם נוכחותו של הבן הקטין. בית הדין הגיע למסקנה חדשנית: לא האיש ולא האישה אשמים בפירוק הנישואים, המתח בבית נגרם על ידי הבן, בנו של האיש מנישואיו הראשונים.

הגורם השני: הנחירות שלא טופלו

אך בית הדין לא עצר שם. הוא זיהה גורם נוסף שתרם להרס הנישואים: נחירותיו של הבעל בזמן השינה. האישה טענה שהוא היה נוחר המון ולא רצה לטפל בזה, וזה הוציא אותה מדעתה מחמת רוגז וכעס.

הבעל הודה בנחירותיו, אך טען שהאישה היא זאת שגרמה לבעיות בחיי האישות. בית הדין, עם זאת, קבע שבעיית הנחירות ניתנת לפתרון בהתייעצות עם רופא משפחה. קיימות דרכים רבות לפתור את הבעיה - מכשירים, טיפולים רפואיים, או שינוי תנוחות שינה.

מכיוון שהאיש ראה שנחירותיו מרגיזות את האישה ולא טיפל בבעיה, בית הדין קבע שהוא נחשב כמי שמגרש מרצונו ומדעתו, ולכן חייב בכתובה.

הפשרה: מ-260 אלף ל-130 אלף

כאן הגיע הפסק הדין לנקודת ההכרעה. בית הדין קבע שהסכום של 260,000 ש"ח הרשום בכתובה אינו מופרז - הבעל היה בעל עתודות כלכליות גבוהות, ורכבו במועד הקרע היה שווה כ-286 אלף ש"ח.

אך בית הדין לא חייב את הבעל בסכום המלא. במקום זאת, הוא הגיע לפשרה דרמטית: האישה זכאית לחצי מדמי תוספת הכתובה - 130 אלף ש"ח בלבד.

הנימוק: אי אפשר לקבוע שהאישה הפסידה כתובתה, מאידך ודאי שהאישה אינה זכאית לכתובה מלאה. עיקר האשמה נבעה מהמציאות האובייקטיבית המיוחדת של זיווג שני זה - נוכחות הילד בבית המשותף.

מזונות אישה: 12 אלף שקלים נוספים

בנוסף לכתובה, בית הדין גם חייב את הבעל במזונות אישה בסך של 12 אלף ש"ח לתקופה של כשמונה חודשים שבהם לא עבדה האישה.

בסך הכל, האישה קיבלה 142,000 ₪ במקום 260,000 אלף ₪ אותם תבעה.

דעות השופטים: חלוקה בבית הדין

בית הדין לא היה אחד בדעתו. הרב יאיר לרנר (דעת המיעוט) סבר שהאישה צריכה לקבל את מלוא 260 אלף השקל. אך הרב יהודה שחור והרב ירון נבון (דעת הרוב) סברו שיש מקום לפשרה בגלל המציאות האובייקטיבית המיוחדת של המקרה.

סיכום

פסק דין זה מציג תמונה מורכבת של משפחה שנתקלה בחסם שלא הצליחה להתגבר עליו. בית הדין לא חיפש "אשם" בדרך המסורתית, אלא הכיר בכך שלעיתים הגורם לפירוק נישואים הוא מצב אובייקטיבי שלא ניתן לשלוט בו. בעת ובעונה אחת, הוא לא פטר את הבעל מחיוב כתובה, אלא הפחית את סכום הכתובה בחצי בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה.